ויותר מהכל היה מתאים לך לחיות – יום הזיכרון

522037_440066276085406_291714373_n[1]

בשנת 1991 בהיותנו בנות 15 הכנו ענבל ואני מחברת שירי זכרון. על הדף הראשון כתבתי- “שירים שאהבתי”.

אספנו את כל שירי המלחמה ה”קלאסים” והוספנו את האהובים אלינו מכל הטכסים בבית הספר וב”צופים”.

מחברת של פעם, בה רוב השירים הם בכתב ידי, חלקם מגזרי עיתונים,

הכל כל כך פשוט, כל כך של פעם…

במבט לאחור, נשמע די הזוי ששתי בנות צעירות מתעסקות בגיל כל כךצעיר בשכול, במוות, מנציחות אותו בצורה די אובססיבית, לומדות כמובן בע”פ את השירים, מתרגשות כל פעם מחדש..

ואולי לא הזוי… כיוון שאין מקריות בחיים..

ענבל טווסי ז”ל היתה חברתי מכיתה ב’. ילדה גי’נג’ית יפיפיה, אש במלוא מובן המילה. אי אפשר היה לפספס אותה, אי אפשר היה  להתעלם..

טיפוס רגיש, עמוק, תולעת ספרים מגיל אפס, משקיענית ורומנטית בצורה יוצאת דופן- זן נדיר…

בגיל 20 בהיותה חיילת-צלמת קיבלה טיסת צ’ופר ראשונה לעלות על טיסה, זו היתה טיסתה הראשונה והאחרונה. מסוק היסעור עליו עלתה התרסק מעל מצפה שלם.

17 שנים חלפו…

אני מדפדפת באלבומי התמונות שלי- היא שם לאורך כל הדרך, גם כשכבר לא למדנו באותה כיתה- הג’ינג’ שלה בולט כל כך- מלא חיות..מי היה מאמין שהיא כבר לא איתנו כל כך הרבה זמן..

בספר הזכרונות שלי לפני התיכון היא כתבה לי פעם: “זהו נפרדים, הפעם לתמיד, לא כמו בחטיבה, עד לפגישת המחזור, בה אתם תהיו זקנים ומכוערים (אני לא) ויוצאים לחיים האמיתיים..”

כמה צדקה..אכן אנחנו מזדקנים והיא נשארת לה, יפיפיה בת 20…

היום כששוחחנו שירה בתי בת ה 6 ואני על יום הזכרון, ניסיתי להסביר לה כיצד ענבל נהרגה, “אבל אמא היא היתה במלחמה? אם לא, אז ממה היא מתה? מה, ירו עליה? מה, היא היתה בגילך?  אבל את בת 37 לא בת 20! אז יש לה ילדים?..רגע אמא אז אני לא מבינה….”

“האמת, יפה שלי, גם אני לא ממש מבינה”..אמרתי לה, חצי מחייכת וחצי דומעת.

איך אפשר להבין? איך אפשר להסביר? איך אפשר להתרגל?….

יום זכרון נוסף בו אני לא מאמינה שאני נזכרת בה, בזמן עבר.

יום זכרון נוסף, בו אשמע את הצפירה ואזכר בנו, עומדות דום לזכרם של החיילים, מקריאות עוד דקלום, שרות עוד שיר, כל כך מזמן…כל כך תמימות…

“רציתי לקטוף פרח קטן

אמא אמרה לי: “אסור הוא מוגן!

ובעולם יש חוקים, אסור לקטוף פרחים מוגנים!”.

אולי אני ילד קטן שלא יודע ולא מבין,

אבל אני חושב שזה באמת כל כך מוזר,

שפרחים אסור לקטוף, אבל חיילים מותר..”

אחד השירים במחברת שאהבנו במיוחד…

לזכור- זה להזכיר, זה להתגעגע, זה לחשוב מה היה אם..זה להתרפק על רגעים, זה לכאוב על הפספוס, זה לחייך כשמעלים עוד תמונה נשכחת..זה לזכור את הריח, את המכתב, את השיחה ההיא..את הרגעים מלאי התום, האמת והאהבה..

זוכרת אותך תמיד!

הילה.

*הכותרת היא מתוך חוברת לזכרה של ענבל.

היום 23:25 ומחר 16:55 יוקרן בערוץ 98 סרט לזכרה של ענבל,שצילמה מורתנו האהובה עדנה צוק “איתה ובלעדיה”- מרגש ועצוב.. .

תגובה אחת על “ויותר מהכל היה מתאים לך לחיות – יום הזיכרון

  1. ענבל למדה שכבה מעלי.

    הבן שלי, בן 5 וחצי, הגיע לגיל בו המושג המופשט של מוות הופך קצת יותר מוחשי. אחרי צפירה ויום זיכרון בגן אשתי מתקשרת אלי ואומרת שהבן רוצה שנספר לו על חלל צה”ל אחד שאנחנו מכירים (לא “משימה” מהגן אלא משהו שהוא ביקש, כדי שיוכל להבין קצת יותר, להיאחז בגרעין כלשהו).

    השם היחיד שעלה בראשי היה ענבל. אני לא יודע למה. לא הכרנו לעומק, אבל אני מתגעגע. לא קרב הרואי, סתם. ועצוב.

תגובות

Your email address will not be published.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>