געגוע, דמעה ונר זכרון אחד.

היום יום השואה.

כולנו מרכינים ראש.

זוכרים. מכבדים. מקשיבים שוב לסיפורים, צופים בתמונות ובסרטים האיומים.

היום יום הזכרון לשואה ולגבורה.

לששת המליונים.

ואני רוצה לדבר על אחת.

יחידה.

דווקא אחת ששרדה.

פיסית- שרדה את הזוועות, המראות, הכאבים..

שרדה את המלחמה, את המוות הנורא..

יש שיגידו שאפילו ניצחה-

ובגדול-

למטה למטה תראו את השושלת שהשאירה- הגאווה שלה, המשפחה שלה-

אך האם באמת שרדה? האם באמת הצליחה להתגבר על מה שכל כך ניסתה לשכוח?האם בכלל אפשר להתגבר? אפשר לשכוח? אפשר לסלוח?

סבתא שלי-

גיבורה שלי, אהובה שלי-

ברחת ונסת על נפשך-השארת מאחור את הארץ בה גדלת, את הריחות המוכרים, השפה, הבית ואינספור זכרונות… השארת מאחור את משפחתך שנרצחה בדם קר..השארת אהבת הורים, אח ואחות קטנה שלא הפסקת מעולם לספר עליהם ולהתגעגע..חיים שלמים שגרמו לעינייך הירוקות להצטעף כל פעם מחדש כשנזכרת..

“יש הרבה דגים בים”… נהגת לאמר לי בדברך על הגרמנים… משפט שיש בו כביכול סליחה ומחילה.. אך לחזור “לשם” מעולם לא הסכמת.

לא רצית לחזור לאדמה שפצעה את נפשך, לא הבנת את אמי שנסעה לפגוש את מי שהציל אותך ולראות שוב את ה”בית” שלכם.

“הבית שלי כאן, בישראל עם המשפחה שלי”- חזרת ואמרת לי.

17 שנים שאת כבר אינך איתנו וקולך מלווה אותי יום יום. אני שומעת אותך מחייכת אלי ואומרת לי ש” לכל אחד יש את הדרך שלו…” אני צוחקת עד כמה היית “קואצ’רית” ,שנים לפני.. בלי ללמוד ובלי לדעת.. מגע ידייך החמות, העוטפות, חיוכך הצנוע, עינייך הטובות, שומרות עלי וממלאות את נפשי בכוחות בכל פעם שקצת קשה לי, וגם ברגעים המאושרים בחיי.

גם השנה נדליק נר זכרון בשמך, נזכור, נזכר ונזכיר את הזוועה.

גם השנה כבל יום הלב יתחמם נוכח הזכרונות שיש לכל אחד מאיתנו ממך ואיתך.

גם השנה, הדמעות תרדנה בשל הגעגוע הבלתי פוסק אליך ובשם תחושת האובדן והפספוס על כל מה שלא הספקנו איתך.

אני גאה בך סבתא’לה שלי,אוהבת ומתגעגעת

הילה.

והנה אנחנו הנצחון הגדול שלך משפחת פטסלקי- דור ההמשך- ומאז נוספו אפילו עוד שניים לשושלת…

תגובות

Your email address will not be published.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>